| 31 יולי 2007 רומא, איטליה | |
|
מיכלאנג'לו אנטוניוני הלך לעולמו אמש (יום שני) בגיל 94 בביתו ברומא. הבמאי
הנודע לא היה פעיל בזירה הקולנועית במשך כעשרים שנים האחרונות בגלל מחלתו. הוא
יובא למנוחות ב-2 לאוגוסט בעיר מולדתו פרארה בצפון מזרח איטליה.
|
|
|
|
|
|
מתוך ראיון עם דאצ'יה מאראיני, "ווג איטליה", 1967 ספר לנו משהו על משפחה שלך. אבי היה כבר בגיל העמידה כשבאתי לעולם, הוא נולד בפרארה ועסק במסחר והיה תעשיין זעיר. הוא בילה מעט זמן בבית, היה תמיד במסעות לרגל עסקיו. אני גדלתי בצילה של אימי, עקרת בית, אישה נאה מאוד ונבונה מאוד. הסתדרנו יחד להפליא. היא הלכה לעולמה במלחמת העולם השנייה. אני אפילו לא ידעתי על כך; גיליתי שהיא איננה רק שנה לאחר מותה, כשהגרמנים יצאו מפרארה. גם היא היתה ילידת פרארה, בת למשפחה ענייה, אביה היה צורף, איש יצא דופן, הרפתקן בנשמתו. יום אחד קם, עזב את הכל ונסע לאמריקה, נשאר שם שנים, אחר כך חזר הביתה והתדפק בדלת הדירה. סבתי סירבה להכניס אותו פנימה, הוא צילצל שוב ושוב בפעמון ואז הסתובב והסתלק מן המקום. מאז המתינו תמיד לשובו, אבל הוא לא חזר. לא שמענו עליו יותר. מי יודע, אולי הפך להיות מיליונר. לאימי היו עוד שתי אחיות, שלושתן יפהפיות. שמה של היפה מכולן היה פינה, היא מאוד מצאה חן בעיני, אבל משום מה לא נישאה מעולם. היא היתה גבוהה, עם שערות שחורות, וצעיף שחור סביב צווארה. כך אני זוכר אותה עד היום. ממש כמו מלכה. השנייה נישאה והיו לה הרבה צאצאים, כולן בנות. אני זוכר שהיו לי שבע דודות ולא פחות מעשרים ושבע דודניות. אפשר לומר שגדלתי בין נשים, ואולי משום כך הביעות שלהן כל כך קרובות ללבי. [...]
מתי התעוררו הספקות הראשוניים ? זה היה ביום ההתנקשות בחיי מוסוליני. הייתי בחברת ידידים, כולם פאשיסטים כמוני. הסתובבנו המומים, לא ידענו מה לעשות עם עצמינו, הותירו אותנו בלי מזון. עד היום קשורה אצלי ההתנקשות לתחושת רעב. המפקד שלנו, הדמות הרומנטית באדרת השחורה, עם חגורת עור והפגיון התקוע בה, לא הופיע באותו היום. בעינינו הוא היה גיבור עשוי ללא חת. באותו ערב הסתבר לי שהוא לקח את הכסף שנועד לרכישת מזון עבורינו והסתלק. הבנתי שכל ההתלהבות שלי לא היתה יותר מארמון קלפים, ולא הצטערתי במיוחד כשהתמוטט. אבל מה שפקח באמת את עיני היתה הפרשה של אבי. הוא היה פאשיסט נאמן, מן הרגע הראשון, אבל כאשר סירב להצטרף למתקפה על רומה, תפסו אותו והיכו אותו עד זוב דם. מתי עזבת את הבית ? עזבתי את פרארה כדי ללמוד באוניברסיטה בבולוניה. כשסיימתי את לימודי הכלכלה ומינהל העסקים, נסעתי לרומא. בעזרת מכרים הצלחתי לקבל עבודה כמזכיר, אבל אחרי זמן קצר התפטרתי והפכתי לעורך כתב עת "Cinema" . ברומא חייתי מן היד אל הפה. שנאתי את העיר, שנראתה לי מושחתת עד היסוד והיתה לי הרגשה שהשחיתות פשוט נדבקת לאורי בעיר הזאת. מתוך ראיון עם אלדו טאסונה (1979) מי שמתבונן היום בסרטים התיעודיים שלך מתרשם שכבר אז ביקשת לספר סיפורים. במובן מסויים זה נכון. אולי שלא במודע, מסתבר לי היום שב"אנשי עמק הפו" הקדשתי יותר תשומת לב למשפחה על המעבורת מאשר לנוף סביבה. הצרה היא שלא זכיתי להשלים את הסרט כמו שצריך. הצבא החרים את הנגטיב, ומה שמצאתי אחר כך היה בחלקו פגום ובחלקו חסר. הסרט, כפי שהוא נראה היום, רק רומז לאותו חוט עלילתי שהתפתח במהלך הצילומים. [...]
|
|
מישל אנג'לו אנטוניוני [סקירה לרגל הצגת הסרטים "אוואנטורה" ו"הלילה"
בישראל] דוד גרינברג, עיתון "על המשמר" 1962 באיטליה ארץ מולדתו, נחשב אנטוניוני לאחד מגדולי הבמאים. בצרפת, הבררנית שבעת הכשרונות, מזכירים אותו כעת יותר מאשר כל במאי אחר. ברוב הארצות האחרות מכירים אותו רק מעטים. הוא נמנה עם המעטים, המעצבים כיום את דמותו של הקולנוע המודרני והמתווים את דרכו של "קולנוע המחר". אנטוניוני הוא העצוב, הערירי והמריר ביותר מבין יוצרי הסגנון החדש. "זהו אדם יחיד בימינו, שהוא ראוי לשאת את שמו של מיכאל אנג'לו" - אמר עליו רוברטו רוסיליני. אסטטיקן מבריק, שהטכניקה שלו אינה עשויה מתחבולות ואמצעים בדוקים, כי כל יעודה הוא בשיעבודה המוחלט לרעיון המובע. מסגנן אוין-טעם, שכל תנועה מצלמתו היא בבחינת מצב רוח והצצה לתוך הנפש. יוצר מעמיק, השואב את הנושאים מתוך ספקותיו ותקוותיו, ניסיון העשיר והשכלתו הרחבה. [ ... ] |
 פוסטר של סרט "אוונטורה" (1960) |
 פוסטר עברי של סרט "יצרים" (1965)  מוניקה ויטי עם בעלה אלברטו סורדי בקומדיה "אבק כוכבים" (1973) |
פגישה מחודשת [אחרי 15 שנות פרידה שוב מצטלבות דרכיהם של הבמאי האיטלקי אנטוניוני ושל תגליתו הגדולה מוניקה ויטי] שאול שיר-רן, עיתון "ידיעות האחרנות" 1979 בשורה משמחת לכל חסידיו של איש הקולנוע האיטלקי מיכאלאנג'לו אנטוניוני. יוצר הסרטים הנודע משלים בימים אלה את סרטו החדש "לנשר שני ראשים" (*). בתפקיד הראשי: השחקנית האיטלקיה מוניקה ויטי. הנה-כי-כן, עברו כחמש שנים מאז ביים אנטוניוני סרט עלילתי כלשהו. אנטוניוני "שתק" ו"נעלם" בעקבות סרטו הקודם "המקצוע: כתב" (אצלנו קראו לו: "זהות גנובה") שהופק בשנת 1974 . בתפקידים הראשיים הופיעו, כזכור, הצמד ג'ק ניקולסון ומריה שניידר ("טנגו אחרון בפריז"). סרט זה היה לדעת רבים (ובכלל זה כותב שורות אלו), יצירת מופט קולנועית על ניסיון אנושי עקר להחליף זהות אישית. אף-על-פי-כן, לא זכתה יצירתו להצלחה קופתית, כפי שיוצרה היה ראוי לה, ללא ספק. שיתופה של מוניקה ויטי בסרטו הנוכחי מפתיע במקצתו לאור העובדה, שהשניים נפרדו לדרכיהם השונות לפני חמש עשרה שנה. אנטוניוני היה זה ש"גילה" את מוניקה הצעירה והיפהפיה , והפך אותה משחקנית אלמונית לכוכבת בינלאומית מבוקשת, בעקבות סרט המשותף הראשון "ל'אוונטורה" ("ההרפתקאה"), אשר נוצר בדיוק לפני 20 שנה. מוניקה, שהפכה בהתאם גם לידידתו בחיים של הבמאי הגדול, הופיעה, אחר כך, בסרטיו הבאים: "הלילה" (1960), "ליקוי חמה" (1962), ו"המדבר האדום" (1964). ב-1966 החל אנטוניוני ליצור סרטים מחוץ לגבולות מולדתו. באנגליה יצר את "יצרים" ("בלו-אפ"), שנחשב עד היום לאחת מיצירות המופת של הקולנוע הבריטי בשנות השישים. ב-1968 הגיע אנטוניוני לארה"ב ויצר בה, בהשפעת מרד הסטודנטים באותה תקופה, את "נקודת זבריצקי", אשר הדעות חלוקות עדיין על איכותו האמנותית. הסרט נכשל בקופות. כוכב הסרט, מרק פרשט, ניסה, כעבור זמן מה, לשדוד בנק בבוסטון, נידון לתקופת מאסר ממושכת ונרצח בכלא ב-1975 . דריה הלפרין, כוכבת הסרט היהודיה, עשתה בישראל את "תיק ירושלים" (1970), נישאה לבמאי-שחקן דניס הופר ומאז לא שמעו עליה דבר. אנטוניוני עצמו המשיך לנדוד מחוץ לאיטליה. הוא נסע לסין ויצר שם סרט דוקומנטרי, שמעולם לא הוקרן אצלנו. הסרט "לנשר שני ראשים" מבוסס על מחזה ידוע של ז'אן קוקטו. במרכז העלילה ביצירתו של האמן הצרפתי - מפגש גורלי בין קושר צעיר למלכה, אותה הוא בא לחסל. השניים מתדיינים ומלבינים, במהלך הלילה, את מרכיבי מערכת היחסים ביניהם וקורה מה שקורה בינו לבינה. אנטוניוני אינו נשאר נאמן לצורתו המקורית של המחזה, אך ברוח היצירה הוא יצר סרט שונה, אקטואלי על יחסי הגומלין המאחדים שבין המימסד לטירוריסטים. מן הראוי לציין, כי לסרט "לנשר שני ראשים" עשה קוקטו בעצמו עיבוד קולנועי מעניין, בהשתתפות ז'אן מארה, ידידו הקרוב. נראה מה יעלה עתה בגירסה החדשה של אנטוניוני, שלושים שנה בדיוק לאחר הפקת סרטו של קוקטו. על כל פנים, מוניקה ויטי בוודאי שמחה על ההזדמנות לעבוד שוב עם "האיש שעשה אותה". כל הסרטים האחרים שעשתה בלעדיו לא היו בעלי אותה רמה, בלשון המעטה. יתרה מזו, יש האומרים אותם דברים על סרטיו של אנטוניוני, בן השישים ושבע, ללא מוניקה ויטי... - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - * מדובר על סרט טלווזיה "המסתורין של אוברוולד" (The Oberwald Mystery) |
