חזרה




פליני על תיחלת דרקו בקולנוע: "מפרצוף המשעשע" לניאו ריאליזם

ביולי 1944 הצבא האמריקאי הגיע לרומא. חווינו מחסור בכל: באוכל, בשלטון. השוק השחור פרח. תעשיית הקולנוע הייתה משותקת. אולפני צ'ינצ'יטה נפגעו בהפצצות ומחוסרי בית תפסו שם מקום ביחד עם פליטים וחיילים איטלקים החוזרים משבי הביתה. מערכות המדינה לא תפקדו ולרבים מהאזרחים לא היה איפה לגור ומה לאכול. ג'ולייטה ציפתה לילד ואני שברתי את ראשי איך לפרנס את שלושתנו. לא היה ניתן להשיג שום עבודה בקולנוע או ברדיו ואפילו בעיתונות. אז אני חזרתי לעיסוק הישן שלי: ציורי קריקטורה [...]
ביחד עם מספר חברים פתחנו ברומא סטודיו "הפרצוף המשעשע". שכרנו חנות בוויא נאציונלה: רצינו שהסטודיו יהיה ברחוב הומה אדם. בעיקר התפרנסנו מציור דיוקנות קריקטוריות של חיילי ג'י-איי [...] על ידי הכנסת ראשו לחור שבתמונה, ג'י-איי היה יכול להזמין ציור שבו הוא מופיע בדמות נירון המנגן על נבל ברחובות הבוערות של רומא או בדמותו של ספרתקוס הנלחם נגד אריות בזירת קולוסאום [...] הכתוביות מתחת היו באנגלית אמריקאית, לפי רמת ידיעתנו. העסק שלנו היה יחסית רווחי: הרי אמריקאים היו שרויים באופוריה. הם שרדו בקרב עקוב מדם ויצאו ממנו בחיים וכעת הרגישו את עצמם עשירים ולא הרבו להתווכח על מחירים [...]
יום אחד, כאשר ציירתי את הקריקטורה התורנית הבאה, נכנס לחנות גבר שנראה רזה ועייף כאילו היה אחד הפליטים או השבויים. למרות שצווארון מעילו היה מורם וכובעו מוטה על מצחו, זיהיתי אותו מיד. זהו היה רוברטו רוסליני. ידעתי שרוסליני לא בא כדי להזמין ציור. הוא נתן לי סימן שברצונו לשוחח והתיישב בצד בהמתנה. החייל אשר את פרצופו ציירתי, לא היה מרוצה מהקריקטורה. לדעתו היא הייתה לא מחמיאה. הוא היה שיכור ועצבני. חבריו ניסו להרגיע אותו. אנחנו הבטחנו להם לא לגבות תשלום עבור הקריקטורה, אך החייל התעקש לשלם בכל זאת וכשיצא השאיר טיפ שאף שעלה על מחיר הציור.
כאשר הרעש נרגע אני הובלתי את רוסליני פנימה. קשה היה לדמיין את המטרה שלמענה כבוד הבמאי נכנס ל-"פרצוף המשעשע". לא היו לנו לקוחות איטלקים. בני עמינו חיפשו לקנות אוכל בשוק השחור ולא ציורי קריקטורה. רוסליני הרי היה רומאי מכובד ואצילי. במוחי הבזיקה מחשבה שהוא אולי רוצה להשקיע כסף ולהיכנס לשותפות בסטודיו שלנו. אם כי רוסליני היה איש עסקים פיקח, ומספיק חכם כדי להימנע מבעלות על עסק מסוג זה: סיום נוכחות הצבא האמריקאי ברומא - היה שם קץ לציורי הקריקטורה. לא יכולתי לדמיין שהפגישה איתו תשנה את כל חיי, והוא יציע לי דבר אשר חפצתי בו יותר מכל (אך בינתיים בצורה לא מודעת). ומה אם לא הייתי באותו רגע בחנות ? מקווה, שהוא היה מגיע בפעם אחרת. מקווה [...]
רוסליני הציעה לי להשתתף בכתיבת התסריט לסרט "רומא - עיר פרזות". הוא סיפר לי עלילה שכתב סרג'יו אמידיו על כומר שהוצא להורג על ידי הגרמנים. את הפקת הסרט מימנה דוקסית עשירה אחת. נשים אהבו את רוסליני. אני ניסיתי להבין את הסיבה של התופעה הזאת, מדוע הן נמשכות אליו ? אז לא הבנתי את מקור של המשיכה הזאת, אבל עכשיו העניין נראה לי יותר ברור. פשוט זה היה הדדי: נשים נמשכות לגברים אשר נמשכים אליהן. הוא חשב שהוא מכין מלכודת בשבילן, אך דווקא הוא זה שהיה נלכד. רומנים וקולנוע, קולנוע ורומנים - זה מילא את חייו.
סרט "רומא - עיר פרזות". אלדו פבריצי, אנה מניאני רוסליני עבד על התסריט בעצמו, אך לדבריו היה זקוק לעזרתי. הייתי מאוד מרוצה למשמע אוזני. אחר כך הוא הוסיף: "דרך אגב.." - תוספת משפט זו בדרך כלל מכניסה לכוננות. הפעם התוספת הזאת, שנאמרה ביציאה מהחנות, כללה בקשה לשכנע את חברי אלדו פבריצי לקבל את תפקיד הכומר בסרט. התעשייה הקולנועית של אז לא הייתה שונה בהרבה מזאת של היום וגם אז נדרש כוכב כדי למשוך קהל הצופים. נעלבתי במידת מה כי הבנתי שלא בגלל כישורי כשלעצמם מזמינים אותי לפרוייקט. אך הסתרתי את רגשתי ועניתי בקלילות: "אין שום בעיה".
אמנם דווקא הייתה בעיה אחת. פבריצי לא אהב את עלילת הסרט. הוא היה רגיל לגלם דמויות קומיות, וכאן היה מדובר בסיפור טרגי, אשר לדעתו, אינו היה מסוגל לעניין צופים החיים בעוני ומצוקה, אשר חוו על בשרם אירועים דומים לאלה שרוסליני רוצה להראות בסרט. ומה אם הגרמנים יחזרו שוב ? בנוסף, גם השכר שהוצע לשחקן היה די צנוע.
הכרותי עם פבריצי הייתה לאחת החשובות בחיי. אילו הוא לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. נפגשנו לראשונה במקרה בבית קפה שביקרנו בו כל אחד לחוד בקביעות מטעמי קרבה לבית. יום אחד התחלנו לדבר ועשינו הכרות. פבריצי הזמין אותי למסעדה. כנראה הוא החליט שאני מורעב,
כי נראיתי רזה מידי. הוא צדק, אני באמת הייתי כל הזמן רעב. זה קרה לא מחמת מחסור בכסף, אלה מכוון שתמיד היה לי תיאבון עז. לא חשוב כמה הייתי אוכל, המכרים שלי תמיד רצו לאכיל אותי עוד. פבריצי היה אדם מאוד חברותי. הוא היה קומיקאי מוכשר וחצה את כל איטליה עם תיאטרון נודד שבו שיחק במהתלות. ממנו למדתי על מסורת תיאטרלית המקורית של פרובינציה והוא זה שסידר לי עבודה כעוזר תסריטאי בסרט "תעברו - המקום פנוי" 1942. למרות ששמי לא מופיע בקרדיטים, הוא נשאר במסמכים הרשמיים, וכך בין רגע זכיתי למעמד של תסריטאי. אני עבדתי בקולנוע משנת 1939 , אבל רק בתפקיד של בדחן. אני מאוד מקווה שכל הסרטים מאותה תקופה אבדו. "תעברו - המקום פנוי" זכה להצלחה רבה ואני קיבלתי מספר הצעות לכתיבת תסריטים קומיים. בשנה שהכרתי את פבריצי אני עבדתי כעיתונאי, יותר נכון ניסיתי להיות עיתונאי ולכן הערצתי אנשי מקצוע המסוגלים לפרנס את עצמם מכתיבה.
אני הגעתי לרוסליני ומסרתי לו גרסה מקוצרת של השיחה עם פבריצי. "הוא רוצה יותר כסף" - אמרתי. זו הייתה אמת לאמיתה. רוסליני מכר חלק מהריהוט היקר של ביתו כדי להגדיל את השכר של פבריצי. בסופו של דבר עזרתי לו לממש את מבוקשו, אך זה לא אומר שהוא לא העריך אותי בתור תסריטאי. כך אני הצטרפתי לניוא-ריאליזם.
רוסליני גילה לי שבן אדם רגיל יכול להיות במאי. הקביעה הזאת בשום פנים לא מטילה ספק בגדולתו של האיש - רוסליני עצמו, אשר היה אדם מיוחד. אני אומר רק, שאם יש בעולם מקצוע שמושך אותך, כדאי להתבונן באנשים שעוסקים בו. כשתראה שאלה הם אנשים רגילים לגמרי, תבין שגם אתה יכול לעבוד כמוהם. זה בדיוק כמו לפגוש את פליני ולצעוק: "תראו, אין בו שום דבר מיוחד ! אם הוא עושה סרטים - אז אני גם אוכל." כשצפיתי ברוסליני עובד ראיתי עד כמה הוא מאוהב במקצוע וזה עזר לי להבין גם את הרגשות שלי כלפי העשייה הקולנועית. בהזדמנויות הקודמות - כאשר הסתובבתי באתרי הצילומים בגלל העבודה העיתונאית וכאשר הועסקתי כתסריטאי - אני לא הרגשתי מייד כי אולפני הקולנוע הם המקום שבו אני אגשים את עצמי ואהיה מאושר. טנסי וויליימס קרה למקום כזה "הבית של הלב". את מטרת חיי האמיתית אני גיליתי לעצמי רק בשנות ה-40 כאשר התחלתי את העבודה המשותפת עם רוסליני.
מוקדם מאוד אני הבנתי שאני מאוד שונה מאנשים אחרים. כדי להצדיק את מה שניראה בעניי רבים כשיגעון, הייתי צריך להפוך לבמאי. הקסם שבעיסוק הזה הוא בכך שמותר לך ללכת בעקבות דמיונך. דמיונות שלנו - אלה הן החיים האמיתיים שלנו. החלומות שלי והשיגעונות שלי - הן לא רק המציאות שלי, אלא גם החומר שממנו עשויים סרטי [...]

תרגום מאנגלית. מתוך ספר "אני פליני" (מחברת: שרלוט צ'נדלר)
www.cineone.org